אוויר ערים צלול כיין נתניה נשלטת ע"י נשים. ראש עיר, אחראית על החינוך ואחרת על התרבות, ורבות נוספות. באווירה הזאת, צמחה השחקנית הדר לוין, אם חד הורית ל-5, שמעלה מופע יחיד. אז למה הנשים לא עוזרות לה?
מאת: גד אבי אסף 12:29 27/03/2009
בניגוד לתדמית המאצ'ואיסטית של נתניה, שמרבית הגברים בה מככבים בעיקר במדורי הפלילים, זה מדהים לגלות איזו השפעה חיובית יש לאוויר ולאווירה המקומית על הנשים. זה לא רק שראש העיר כאן היא אישה והיועצת המשפטית כאן אישה והאחראית על החינוך כאן אישה והאחראית על התרבות אישה והאחראית על הפרופיל האומנותי אישה ומנהלת התיאטרון אישה. והשופטת לעניינים עירוניים אישה והעורכת הדין הכי מפורסמת אישה, אפילו בתחום היצירה הספרותית, אנחנו מגלים כאן רק נשים. כמו סופרת הילדים זוהר אביב והסופרת לבני הנעורים ליאת רוטנר.
ועכשיו גם התבשרנו על שתי נערות מטשרניחובסקי שזכו במקום ראשון בתחרות ארצית לסיפור הקצר, מה שמלמד שיש אפילו המשך למגמה הזו. וגם בתחום האומנות הפלסטית אנחנו מגלים שתשעים ותשע פסיק תשע מחברי עמותת אמני נתניה הן נשים. ובעצם גם כצרכניות תרבות, הנשים כאן הן הרוב הדומיננטי. בכל אירוע תרבותי, בכל הרצאה, בכל קונצרט, תמצאו שרוב הקהל מורכב כאן בעיקר מנשים. עד כדי כך השפעת האוויר המקומי חזקה על העניין הנשי שאפילו שחקני מכבי נתניה התחילו לאחרונה לשחק כמו בלרינות.
העצמה נשית
השחקנית הדר לוין מעלה מופע יחיד הנוגע בהעצמה נשית "אחד ולתמיד". מונולוגים של נשים מתוך מיטב המחזאות העכשווית והקלאסית שזורים בסיפור חייה. הדר לא נולדה כהדר ולא בהדר, ובעצם כל יום היא בוראת את עצמה מחדש כאישה ששמה הדר, ובמובן זה, אין בנתניה מישהי שהיא יותר פמיניסטית עכשווית, מהדר לוין. אנשים שאין להם חלומות, אין להם הרבה. מנקודת ראות פילוסופית הגשמת החלום היא תמצית האושר והדרך האולטימטיבית להעניק משמעות לחיים, ולמרות זאת כמה מאיתנו מוכנים ככה כמו הדר ללכת בעיניים פקוחות לרווחה אחרי חלומם בלי לעשות פשרות? מעט מאוד. ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שאנחנו לא מאושרים. כשאומרים הדר לוין, גם בלי להיות אנטי פמיניסטים מוצהרים, תכף קופצים הקנאים והקנאיות המתחסדים והמתחסדות וכל אלה שמתחפשים לדורשי טובתה ומנדבים לה עצות חינם, "בשביל מה לך את התיאטרון? את אם חד הורית. יש לך חמישה ילדים. תחזרי ללמד ותעזבי את החלומות!". איזה מין דבר זה? כל המופע של הדר הוא צעקת מחאה של אישה צעירה שעומדת על זכותה להגשים את מהוויה את חלומה ואת עצמה. למרות שהיא לבד ולמרות שיש לה חמישה ילדים קטנים, הדר לא מוותרת. נכון שיש לה הורים עם ציפיות, ויש לה מטבח, ויש לה סירים ומחבתות, ויש לה מטלות של עקרת בית. – אבל בדרך פרדוכסלית, ככול שהקשיים נערמים לפתחה וככל שהיא מרגישה נרדפת ומאוימת, הדר נאחזת בתיאטרון כאילו הוא קרש הצלה לטובע.
להיות שחקנית, תאמינו לי, זה לא כמו לעבוד מפוצל במשרד. זו עבודה מתישה שגוזלת אנרגיות ומאלצת את העוסקים בה להיות דרוכים ומתוחים מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. מי שלא התעניין אף פעם בדברים שהם מעל לצרכים הגופניים הבסיסיים, לא מסוגל להבין את העונג השמימי הזה. לעמוד על הבמה ולדקלם טכסטים של יוג'ן אוניל, ארופידס, שולמית לפיד, חנוך לוין. לשחק את גניה, או את מדיאה. לגעת במילים ולחוות את התחושה המיסטית הזו שמתגלגלת בחיך ובלשון עם כל הברה שזכתה להתעלס עם הנצח, ולהוכיח לכולם שגם אם את יוצאת מהמעברה ומתחתנת בגיל צעיר ומביאה לעולם חמשה ילדים ומבלה כל היום בין ערמות כביסה וערמות כלים בכיור ועושה כל החיים מה שמצפים ממך לעשות, את עדיין יכולה לחולל שינוי בחייך ולצאת החוצה בגיל מבוגר יחסית, לנשום אוויר צח, ולהגשים את חלומותיך. ולמה לדבר על חיידק הבמה? למה חיידק? לרצות לעמוד על הבמה ולשמוע מחיאות כפים ולחוש באהבת הקהל, זו מחלה?
מאז המרד שניסתה הדר לחולל בתיאטרון נתניה כנגד יהודית אנושי והריב המתוקשר שלה ב"קתדרה העממית" בסוף הקורס להעצמת נשים עם ראש העירייה, הדר הפכה כאן לפרסונה נון גרטה. ודווקא משום כך המופע של הדר, למרות שהוא עדיין בשלבי הרצה, הוא מופע מרתק של אישה שהיא מודל להעצמת נשים ואם מדברים על סולידאריות נתניתית אז הוא בכלל מופע חובה. - ההצגה הבאה ב-29 למרץ.
ויש סיפור מהמאה שעברה על סוחר אומנות שעקב במחשכים אחרי האמן המורעב ולא הושיט לו עזרה ולא סיוע מתוך אמונה שהרעב רק ישביח את יצירתו וייטיב עימו. יכול להיות שבמקרה של הדר זה נכון. הדר היא אכן אמן מורעב, שהיא במיטבה רק כשהיא מרגישה שכולם נגדה. אבל למה שהמופקדים כאן על התרבות ינהגו בה מנהג מפוקפק כאותו סוחר אומנות. לא יותר קל, יעיל ואנושי להפנים שיש להם כאן עניין עם אמנית מקומית שיכולה להעניק להם צידוק מקצועי לקיומם. הדר מממנת מכיסה את המופע. אין שום סיבה שבעולם שעמותת ההיכל לא תסבסד חלק מהמופע (לפחות בעלות שכירת אולם דרטמונד) שהרי בסופו של דבר מדובר באמנית נתניתית ובסכסוך בין נשים, ויש דבר כזה שנקרא "אחווה" אפילו בין נשים שאחת מהם היא ראש העירייה, השנייה מנהלת תיאטרון החובבים והשלישית היא הדר לוין.
השחקנית הדר לוין מעלה מופע יחיד הנוגע בהעצמה נשית "אחד ולתמיד". מונולוגים של נשים מתוך מיטב המחזאות העכשווית והקלאסית שזורים בסיפור חייה. הדר לא נולדה כהדר ולא בהדר, ובעצם כל יום היא בוראת את עצמה מחדש כאישה ששמה הדר, ובמובן זה, אין בנתניה מישהי שהיא יותר פמיניסטית עכשווית, מהדר לוין. אנשים שאין להם חלומות, אין להם הרבה. מנקודת ראות פילוסופית הגשמת החלום היא תמצית האושר והדרך האולטימטיבית להעניק משמעות לחיים, ולמרות זאת כמה מאיתנו מוכנים ככה כמו הדר ללכת בעיניים פקוחות לרווחה אחרי חלומם בלי לעשות פשרות? מעט מאוד. ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שאנחנו לא מאושרים. כשאומרים הדר לוין, גם בלי להיות אנטי פמיניסטים מוצהרים, תכף קופצים הקנאים והקנאיות המתחסדים והמתחסדות וכל אלה שמתחפשים לדורשי טובתה ומנדבים לה עצות חינם, "בשביל מה לך את התיאטרון? את אם חד הורית. יש לך חמישה ילדים. תחזרי ללמד ותעזבי את החלומות!". איזה מין דבר זה? כל המופע של הדר הוא צעקת מחאה של אישה צעירה שעומדת על זכותה להגשים את מהוויה את חלומה ואת עצמה. למרות שהיא לבד ולמרות שיש לה חמישה ילדים קטנים, הדר לא מוותרת. נכון שיש לה הורים עם ציפיות, ויש לה מטבח, ויש לה סירים ומחבתות, ויש לה מטלות של עקרת בית. – אבל בדרך פרדוכסלית, ככול שהקשיים נערמים לפתחה וככל שהיא מרגישה נרדפת ומאוימת, הדר נאחזת בתיאטרון כאילו הוא קרש הצלה לטובע. 
